על פגיעות ומנהיגות
בישראל, ובעולם המערבי בכלל, גדלנו עם תפישה מסוימת לגבי מנהיגות, לגבי גבריות.
הנה אחת מן התפישות הללו – מנהיג זה אדם חזק.
וחזק זה מישהו שלא מראה, לא חושף את עצמו ברגעי חולשה, לא משתף ברגשותיו,
לא מראה חוסר וודאות. מישהו שלמעשה צריך להיות תמיד בטוח בעצמו, ולכן בעצם חייב
לזייף את המציאות הפנימית שלו, ולעטות על עצמו שריון. משום שאין ולא יכולה להיות
מציאות שבה אדם תמיד, אבל תמיד יודע לאן ללכת ומה לעשות. אבל את אי הוודאות,
את אי הידיעה ואת חוסר האונים המנהיג לעולם לא אמור לגלות.
אלא מה - מסתבר שללא המוכנות להיראות כפי שאנחנו,
ללא המוכנות לקחת סיכונים ולחשוף את עצמנו ללא שריון מדי פעם,
גם האומץ שלנו יתחיל להתנוון ולהיעלם.
ומנהיגות ללא אומץ מזמנת סטגנציה, קיפאון, חוסר גדילה, והאדרה של הרגל, מסורת
ומסיכות. מסיכות שמכסות ולא מאפשרות פתיחות, כנות ויצירתיות.
מנהיג צריך לאפשר יצירתיות – שלו, ושל המונהגים שלו.
ויצירתיות משגשגת באווירה שמאפשרת לקיחת סיכונים ואיננה מענישה על כישלונות.
משום שכישלונות חייבים לקרות אם אנחנו מנסים.
ללא המוכנות ליפול, הילד לעולם לא ילמד ללכת !
אם אנחנו רוצים חדשנות – אנחנו צריכים לייצר אווירה שיש בה סובלנות לכישלון.
אם אנחנו רוצים מנהיגות עם יושרה ואומץ, עלינו ללמד את עצמנו ואת הדור הבא
שלהיות חזק זה לא לא לקחת אחריות. שלמנהיג אמיתי יש את האומץ לקחת סיכונים,
לחשוף את אנושיותו ולא רק את קשיחות שריונו.
שגבר ומנהיג לעתים לא יודע את כל התשובות וזה בסדר !
ושללא פגיעות, (וכאן כדאי אולי לומר שפגיעות = המוכנות להיות במצב של אי ודאות,
של לקיחת סיכונים, ובחשיפה רגשית - חשוף לבושה, לביקורת ולהאשמה),
אין מצב שיופיע גם אומץ.
כשאנחנו לא מכירים בפגיעות שלנו, לא מפתחים אמפטיה כלפי עצמנו במקום ביקורת
הרסנית, אז אנחנו פורקים את הכאב שלנו על אחרים, במקום לקחת אחריות על עצמנו.
ואחת ההגדרות הטובות יותר שאני מכיר לבגרות היא – לקיחת אחריות על החיים שלך.
אז, לסיכום – אם אנחנו רוצים לטפח בקרבנו מנהיגות אמיתית, מנהיגות אמיצה,
בוגרת, כזו שיודעת לקחת אחריות, מנהיגות עם יושרה ואנושיות,
כזו שמעודדת ומאפשרת גדילה, יצירתיות וחדשנות – עלינו לטפח פגיעות בקרבנו.
עלינו ללמוד וללמד את ההנאה והכוח והיופי שיש בלהיות נאמן לעצמך, אמיץ
ו"חשוף בצריח של חייך".
