כל כך הרבה שעות מהיממה אנחנו,אני - מבלה סביב הנושא של אוכל, שלפעמים זה מדהים אותי.לקנות ,להכין,לנקות אחרי,להיפטר מהשאריות הלא-רצויות בגוף...לפעמים נדמה לי שאנחנו חיים כדי לאכול,ולא להפך.

למעשה אכילה היא הפעולה הראשונית ביותר שלנו בקשר עם אנשים אחרים. כשתינוק מגיח מבטן אימו, הדבר הראשון שעושים – עוזרים לו לנשום,וזהו הקשר הישיר הראשון שלו עם הפלנטה וההזנה הראשונה – אויר.ומיד אח"כ הוא מחפש את השד של האם.וזהו הקשר הראשון שלו עם בני אדם.הפה דורש מילוי,ודרכו מתחבר התינוק אל החום ואל המזון...אל החיים עצמם,ואל הביטחון שיש המשך לתקופה אותה הוא חווה לפני היציאה מן הרחם.תמונה של אמא שמניקה תינוק נוגעת ומרככת,והיא מסמלת,אולי יותר מכל תמונה אחרת - נתינת חיים – המהות של האמהות.

האמא והבן שרויים בחיבור אינטימי,עמוק וחזק - קרוב יותר ,אולי,מכל חיבור

אחר.כרוכים בו,בחיבור הזה,פתיחות ואמון מוחלטים,מצד המקבל ומצד הנותן.

גם כבוגרים,אנחנו חשים צורך להעסיק "ולמלא" את הפה כאשר אנחנו זקוקים לחיזוק רגשי: אוכל,עט,סיגריה,אצבע,ציפורנים,שיער...

אך אם נתבונן לרגע בתמונה הזו,של האמא והבן,נוכל להבין גם משהו מהותי לגבי האהבה.התינוק ניזון מגופה של האם.

ובכן,גם כבוגרים,אנחנו אוכלים את מי שאנחנו אוהבים וניזונים ממנו;

ואנחנו נאכלים ע"י מי שאוהב אותנו,ומזינים אותו.

חשוב להבין – המזון הראשון שלנו איננו מזון פיסי.המזון הראשון שלנו,שבלעדיו לא היינו יכולים להתקיים אפילו שנייה אחת – אלה רשמים – מזון אלקטרומגנטי.לפני אויר,מים ומזון פיסי.ללא רשמים הלב לא יפעם,המוח לא יפעל,וכל המערכת האנושית תקרוס. וכל אדם,איש או אישה,ילד או ילדה –

כל אחד מאיתנו הוא יצור אנרגטי,צרכן ויצרן של אנרגיה,מסוגים ומרמות שונות;מפעל של אורות ובית של איכויות ומהויות.

אנחנו אומרים לילד "מותק,לאכול אותך",וכן,זה בדיוק מה שאנחנו עושים.*

מספיק לראות את תנועת הלשון על השפתים כשבחור רואה בחורה מושכת,ולהפך (המוח טועם לפני שאנחנו טועמים) כדי להבין שלמעשה נשיקה

היא אכילה הדדית.הא והב....הא לך והב לי = אהבה.

"את מתוקה...את סוכר...."

ולפעמים אנחנו אוכלים את עצמנו,ואז נוצר לנו אולקוס,או משהו בדומה לו.

הארוחה – אכילה ביחד עם עוד אנשים זהו זמן של שיתוף,של שיחה,של

Human exchange . .האקט של לאכול ביחד מהווה גורם מלכד,מחבר,ממיס גבולות.כפי שאומר הפתגם :"מי שאוכל לבד מת לבד".

לאכול יחד עם מישהו זהו סימן לקירבה,וזה יוצר קירבה.זוהי פעילות אשר

משווה בין אנשים – אדם רם-מעלה אשר מזמין אדם מעמדה נחותה אליו

לארוחה כאילו "מעלה" אותו למעמד שלו.

ארוחה עיסקית יוצרת חיבור בין שני אנשים ובמקרה הזה הערוב של

Business & pleasure עובד !

הסרט "הסעודה של בבט" משקף היטב עד כמה ארוחה טובה יכולה לשנות את מצב רוחו של האדם,ועד כמה האכילה יחד יכולה ליצור שינוי בקשר הבין-אישי בתוך קבוצה של אנשים.ילדים כשהם אוכלים ,ואחרי שהם אוכלים,נרגעים ונהיים שקטים יותר.גם בוגרים אחרי שאוכלים נוטים להתרכך

ולהיפתח,שרירי הפנים נהיים רפויים יותר,סומק מתפשט על הלחיים ובפנים...

"טעים !" הגבות עולות,חיוך כמו מתפשט מעצמו..."המממ..."קולות של הנאה כמו חתול מגרגר,העינים נפתחות,נוצצות. הרחת האוכל חשובה אף היא להנאה ממנו,כפי שמרגישים כשאנחנו מצוננים והאף סתום.

(אגב,הרחה חשובה גם באהבה – חלק גדול מהרשמים ומהתכולה הריגשית

עובר דרך האף.)בסרט "שוקולד" מומחש היטב הקשר בין ההיתר להנות מאוכל לבין ההיתר להנות מאהבה,ללא אשמה.

גם בארוחה משותפת,כמו בכל פעילות שבה מעורבים יותר מאדם אחד,ניתן לראות את היותנו יצורים טריטוריאליים.

בניסוי שערכו במסעדה הושיבו שני סועדים ליד שולחן .האחד היה הנסיין והשני היה "אובייקט" הניסוי.בניסוי הראשון הזיז הנסיין,לאט לאט,את כל כלי האוכל לעברו של בן-זוגו לארוחה. התגובה היתה תמיד זהה :

תחילה ניסיון להרחיק חזרה את הכלים,ואח"כ התרחקות שלו אחורה מהשולחן. בניסוי השני עשה הנסיין את ההפך – הוא הרחיק בהדרגה את כל כלי האוכל מהחלק של שותפו לסעודה.גם כאן היתה התגובה תמיד זהה :הפרטנר ניסה להחזיר את הכלים לעבר ה"חצי" שלו של השולחן,ואח"כ

התקרב בגופו אל השולחן.

ככל שהקירבה הריגשית גדלה ליד השולחן,כך מיטשטשים הגבולות בין האנשים,כמו גם הדיסטאנס ההתנהגותי בכלל.אך קרב המרפקים שמתקיים כאשר שכנך לשולחן דוחף את מרפקיו לעבר הצלחת שלך הוא עדות לכך שגם סביב שולחן האוכל הגבולות הטריטוריאליים קיימים.

ארוחה = טכס. בכל עם,בכל דת ובכל משפחה – הדרך שבה אנחנו אוכלים

יחד משקפת הרבה מן היחסים שקיימים,האמונות,הערכים,

וכו'.מי יושב בראש השולחן; האם מחכים עד שכולם מתיישבים ורק אז אוכלים; למי מגישים קודם ; מהי צורת הדיבור ליד השולחן .לדוגמא – בארצות

אירופה נהגו לומר שילדים ראוי שהם ייראו אך לא יישמעו ליד השולחן.

אימי,למשל , תמיד נהגה לתת לבנים קודם,וגם את המנות הטובות והגדולות יותר. זוגתי,שבאה מקיבוץ ,נדהמה מהאפליה הזו.מיקומם של הסועדים,כמו מיקומם של השרים ליד שולחן הממשלה – חשוב.ומבטא את מידת קירבתם "לראש".סעודת ערב דיפלומטית היא טכס מורכב ומוקפד,עם כללים משלו.

ליד כל כסא סביב השולחן יש פתק עם שמו של האורח; ישנן לרוב 4 צלחות והרבה סוגי סכומים...בקיצור – זו תורה שלמה.

וסיפור אישי :אני תמיד אהבתי לבצוע את הלחם ביד,ולטבול אותו בתוך השמנת (מעניין מה זה אומר).לעולם לא אשכח את פניו של האבא של חברתי

הראשונה,שהיה דיפלומט אוסטרי,כאשר הוא ראה אותי אוכל כך .פיו נפל ללא שליטה – הוא היה בשוק מוחלט.

אפשר לעשות מחקר מרתק וללמוד הרבה על עמים, תרבויות ודתות דרך טכסי האכילה השונים שלהם.

ואציין כאן רק שתי דוגמאות מרתקות ומסקרנות במיוחד :

טכס התה היפני – האיפוק,השליטה העצמית,הדיוק,השאיפה ליופי ולאסתטיקה

הערך הגבוה כ"כ שניתן להיצמדות למסורת ולסבלנות....

אם נשווה אותו ל"ניגוב החומוס" במזרח התיכון נראה תרבויות שונות מאוד.

(מעניין שבאפריקה ובאסיה ,וגם אצל הבדואים מקובלת האכילה מצלחות

משותפות,ולעתים קרובות עם הידים.)

טכס האכילה של הבשר של ישו בדת הקתולית – ובו המאמין הופך את ישו

לחלק מ"בשרו ומדמו" – הוא מכניס אותו אל תוך גופו. הביטוי "מבשרי ומדמי" מדבר לרוב על קירבת משפחה,וכאן המאמין מנסה ליצור קירבה שכזו,שהיא מעבר לרמה המנטלית והרעיונית – דרך הבשר והגוף.

מעניין גם שקדמונינו,כאשר הם רצו לצקת אל תוכם תכונה שהם אהבו

באויב שהובס בקרב – נאמר שהם העריכו את אומץ ליבו –היו אוכלים את לבבו,ששם הם האמינו שהאומץ הזה שוכן.

האווירה במקום שבו אוכלים משפיעה לא רק על ההנאה מהאוכל, אלא אף על תהליך העיכול ועל הערך שהגוף יוכל להפיק מן המזון.וזאת משום שבעת האכילה נוצרת פתיחות אנרגטית – ההילה נפתחת,ויחד עם המזון

הפיסי הרשמים שמצויים במקום נכנסים גם הם.

כמו-כן המחשבות והרגשות של האדם בזמן שהוא סועד מקבלות משנה

תוקף,כי ההפנמה מתעצמת בזמן האכילה.

רצוי מאוד לאכול כשאתה רגוע,תוך קשב לעצמך,במקום נעים,בחברה נעימה

או עם מחשבות טובות כשאתה לבדך. ואם אתה סוער,זועם,חרד,עצבני....

להרגע קודם ,ואז לאכול מתוך כוונה.

יש בזה גם הרבה כבוד עצמי. לשים לב ; להקשיב לעצמך תוך כדי...לנשום עמוק,לחוש את הטעם כאילו זאת הפעם הראשונה...

*לא לדאוג – גם הילד או התינוק "אוכל" אותנו,ומקבל מאיתנו את החום הביטחון,האהבה,תשומת הלב או כל מה שהוא זקוק לו – כל אלה הם בבחינת מזון חיוני עבורו.

מה ניתן ללמוד מהדרך שבה אדם אוכל ?

דברים שאפשר להסתכל עליהם:

עד כמה הוא מאפשר לעצמו להנות ? האם הוא שקט או סוער ?

עצבני או רגוע ? מסודר או פרוע ?כפייתי בדרכיו או הרמוני ?

גמלוני בתנועותיו או אלגנטי ? מתבודד וסגור או פתוח ונותן אמון ?

יצרי או אנמי ? ענייני ו"יבש" או יצירתי,משחק,ספונטני ?

חושני או אינטלקטואלי ואנליטי ? מתכנן את צעדיו קדימה או חי את הרגע ?

משאיר אחריו שדה-קרב נטוש כאומר "אחרי המבול" או מנקה אחריו ?

טועם כמו ציפור או נובר בצלחתו כמו חפרפרת... ועוד ועוד ועוד...

ולהלן כמה איפיוני-אכילה שונים,ומה שהם עשויים לומר על אותו אדם :

הבולס – האוכל במהירות,כטורף,לא נותן לעצמו זמן לעכל או להנות.

אוכל כאחוז בולמוס.(כמו רבים בעידן המואץ שאנו חיים בו).

לרוב – הראש כל הזמן עסוק בענייני עבודה תוך כדי האכילה;

אלה אנשים רדופי הישג ומטרה,אשר אינם קשובים לגופם

או לעולמם הפנימי.

הבולען – זה שבולע גושים גדולים (בניגוד להמלצת כל הרופאים).

דומה לבולס; ייתכן מאוד שלא יהיה לאדם שאוכל כך סבלנות

לתהליכים וגם לא ראייה ששמה לב לפרטים הקטנים.

אנין הטעם – כל כמה "ביסים" הוא מנגב את פיו במפית.אוכל בעדינות,

נעזר תמיד בסכו"ם ,אפילו בתנאי שדה;טעימות קטנות ,זהירות.

חשוב לו הסגנון וה"גימור" בכל דבר.מקפיד ושם לב לפרטים,

מאופק ,עצור,חשוב לו הרושם שהוא עושה.

האוכל שיוצא ידי חובתו – אוכל כדי להתקיים,ואין לו הנאה או עניין כלשהו

באוכל או בתהליך.דוגמא:גברים במילואים כשהטבח

גרוע.דומה מאוד ל –

האוכל הענייני – זה שאוכל ולא עושה מזה עניין;לרוב אוכל מהר מדבר

בפלאפון תוך כדי,קורא עיתון...היינו – אכלנו – הלכנו...

האוכל המסודר – מחלק תפוחי אדמה לחוד ובשר לחוד.

לעולם לא מערבב בין מנות ומזונות;אוכל מנה ראשונה

ראשונה וקינוח בסןף.היגיון וסדר שולטים כאן, ייתכן גם

כפייתיות. מעניין שבגילאי 3-5 ילדים רבים אוהבים לבודד

את סוגי המזון השונים בצלחת, או אפילו בצלחות שונות.

האוכל היצרי – אוכל עם הידים,עם כל החושים.נהנה מכל נגיסה ולעתים

קרובות גם נותן להנאה ביטוי ווקאלי.אצבעותיו וגם בגדיו

משתתפים בארוחה.אוהב מיצים ורטבים.

שוקע באכילה בחדווה ובשיכרון חושים.

האוכל המתכנן – מכין את המנה לפניו לפני שהוא מתחיל לאכול :

מארגן וחותך ומסדר את האוכל...בעל שליטה עצמית,

יכול "לדחות סיפוקים",אוהב לתכנן את צעדיו מראש.

האוכל האשם –זה שאוכל ונאנח בכל רגע :"כמה אני משמין,כמה קלוריות

יש בזה !"(אופייני יותר לנשים).אשמה,כדפוס,תהיה נוכחת בחייו

ולא רק בנושא האוכל.

האוכל החברתי – זה שמדבר כל זמן הארוחה ועבורו זהו קודם כל ארוע

חברתי.

האוכל הנברן –נובר בתוך צלחתו,ראשו קבור בצלחת...

יש לו נטייה לחקור ולהיכנס לדברים לפרטי-פרטים...

יכול לא לראות את התמונה הגדולה יותר מרוב התעסקות

והתעמקות.ייתכן שיהיה גם בעל נטייה לאגור ולחסוך.

המנקר כמו ציפור – טועם מעט מכל דבר,כאילו היה לו מקור,

כמו שנהוג במסיבות קוקטייל.

האוכל החולמני – המשחק עם הסכום ועם האוכל בצלחת ומפליג בחלומות.

(מאוד מאפיין ילדים).

האוכל המקטר,המפונק – פניו חמוצים.יושב במסעדה הכי מפוארת,אוכל את

את האוכל היקר והנפלא ביותר – ותמיד יש לו

טענות,הוא לא מרוצה.הכל צריך להיות על-פי תנאיו

וגם אז – הוא לא מרוצה.להיות מרוצה ממה שיש

זוהי דרך חיים – זה הרגל ואימון של החשיבה.

האוכל האנמי – אין התלהבות אצלו,וגם לא הנאה גדולה.הכל טבול

באפרוריות,ללא חארים ספציפיים או גוונים שונים...

הכל אצלו "בסדר" או "נחמד".

האוכל הגמלוני – תמיד נופלים לו דברים...לא מסתדר עם הידים...

בעיות קואורדינציה ותיאום...לא בטוח בעצמו בחברה,

נבוך,מתקשה להסתדר עם עולם החומר ו/או החברה.

האיסטניס – נגעל כמעט מכל דבר.גם עם מגע ועם ריחות ועם מין ועם

מיצים...תהיה לו בעיה.הוא לא ביחסים טובים עם הגוף ועם

עולם החומר והחושים.שיפוטי,הכל מותנה;חי בכלא של איסורים,

אשמה ופחדים.

האוכל הפולשני – אוכל מצלחות של אחרים,או מסתכל כל הזמן על הצלחות

של שכניו. לא שומר על גבולות,מתעסק בעניינים לא-

לו,לא שומר על סטנדרטים,לא מכבד את רצון הזולת,

נוטה לרכילות; לא הייתי סומך עליו שלא יציץ גם במכתב

שאיננו מיועד לו,או שיפשפש בארנק של זוגתו.

האוכל המתבונן – השומר על "דיסטאנס"- יושב זקוף,הצלחת רחוקה ממנו,

מסתכל מהצד.מנתח,אנליטי;לא אוהב להיות מעורב רגשית.

קר,נוטה לביקורתיות,גם להתנשאות;מפחד מקירבה.

האוכל האכזרי – קורע את האוכל לגזרים.

הילדי – בשבילו האוכל והארוחה זו התנסות,מגרש משחקים...אין לו עכבות,

מלקק את הצלחת בסוף,שותה את המרק,משחק עם הסכום...

מלכלך את הבגדים ומשאיר אחריו שולחן שנראה אחרי פיגוע.

היצירתי – מערבב מיני מזונות יחד בשילובים חדשים,מכניס טיבולים שונים

ומשונים,הופך את המפית לבד-ציור ואת השולחן לארגז חול נסיוני.

לרוב האדם היצירתי הוא גם חושני,ולעתים קרובות יהיה בו מן

הילדי ומן היצרי.

האוכל תמיד יותר מידי – עליו נאמר "עינים גדולות".לא יודע כמה הוא באמת

צריך או יכול להכיל.הרעב שלו איננו הרעב הפיסי

בלבד.אין סינכרוניזציה בין הצורך האמיתי לבין הרעב

הרגשי;אין קשב לגוף.אחרי האוכל מתפוצץ.או מקיא.

He bites more than he can chew”אומרים באנגלית.

הוא נוגס יותר ממה שהוא יכול לבלוע.וזה יהיה

נכון גם לגבי רשמים(סרטים,טלויזיה,ספרים,שיחות)

ולעתים גם לגבי מין.לא יודע לווסת את ה"intake”

שלו.לעתים קרובות זה קשור באשמה ובתחושה של

"האם מותר לי ? האם מגיע לי ? "ובחסך.

האוכל הרדוף – יושב על קצה הכסא,מסתכל לצדדים,שפוף,אוכל בחשש,

בהפסקות.

"אחרי המבול" – משאיר אחריו מקום מלא בשאריות,בלכלוך...ולא רק בארוחה;

זוהי גישה – הוא גם יכול להשליך את תוכן המאפרה

ממכוניתו,לטנף מקום ציבורי,להשאיר לאחרים לנקות אחריו...

זו גישה של אגוצנטריות,של "לא איכפת".

עושה הדיאטה הנצחי – כל מנה וכל ביס מחשב את כמות הקלוריות או את

מספר הנקודות.בשבילו האכילה לעולם איננה נטולת

מאבק או אשמה.

הצמחוני הפנאט – האוכל אצלו זה דת.

האוכל בצורה מקוטעת – גם חשיבתו מקוטעת.

הדרך שבה אדם אוכל מלמדת הרבה על הדרך שבה הוא אוהב:

מלא תשוקה,חושניות ,זרימה,רגש או כפייתי,זהיר,קפדן...מקוטע,מהוסס....

תנועותיו רחבות ומגעו מעביר חום או תנועותיו קצרות,מהירות,ופניו חתומים...

קמצן בנתינתו ואגוצנטרי או נדיב ומתחשב.....

ניגש ישר לעניין העיקרי או רוקד סביבו בשובבות,נהנה גם מהדרך ולא רק

מהתוצאה.......אימפולסיבי ונמהר או שולט בדחפיו ומתכנן את צעדיו....

ובכלל - כמה שמחה והתלהבות יש בו, כמה כבוד עצמי,עידון....

וכמובן שהרשימה הזו יכולה להימשך עוד ועוד.

אבל אני בשלב הזה מתחיל להיות ממש רעב,אז ברשותכם אלך לאכול משהו...

בתיאבון !