הפספוס של חייך
תגידו –
ממתי למדנו שתמיד משהו טוב יותר, מרתק יותר, מהנה יותר,
מרגש יותר, נכון יותר, מדויק יותר או כל דבר אחר יותר – מתרחש עכשיו – שם...
שם מעבר לפינה, אצל האנשים ההם עם האדם ההוא,
או במקום אחר, אבל בטוח שלא פה. ממש ממש פה. ברגע הזה. כאן.
כשאני כותב את השורות הללו ההתרחשות שמתחוללת בראשי בזמן שהעט מעביר את
המחשבה ונותן לה צורה בתוך מלים ומשפטים על גבי הדף – זו ההתרחשות המדהימה ביותר !
כשאת קוראת עכשיו את המלים הללו – מה שקורה לך ברגע הזה – זה הדבר הנפלא ביותר,
היחידי שאמור לקרות לך כרגע.
אז מנין באה התחושה הזו, שאתה בטח מפספס משהו...שמה שאתה עושה, או האדם שאתה
אתו, או העבודה שאתה עובד בה – זה לא זה...זה לא הדבר שאתה אמור לעשות, זו לא האישה
שיכולת להיות אתה – ההיא יש לה שדים הרבה יותר גדולים...זה לא הדבר שיביא
את מה שרצית......מנין כל זה מתחיל ?
ומדוע כשאני מביט בעץ, או בכלב או בתינוק, אני מרגיש שהם לחלוטין
ובצורה מלאה וטוטאלית נמצאים במקום ובזמן ועם הדבר או האדם שאיתו הם נמצאים,
ללא מחשבות על מה שהם מפספסים או על כך שזה לא הדבר המתאים ?...
אולי זה מתחיל כשאנחנו מתחילים להשוות את עצמנו לאחרים ומודדים את ערכנו בהתאם
לציפיות או לביקורת שלהם.
אולי זה מתחיל אז, ותוך כדי ההסתכלות על עצמנו ועל חיינו מבחוץ פנימה אנחנו מתנתקים
מהמהות, מהליבה של עצמנו ?
במקום לחיות בחיבור מתמיד, כמו העץ והכלב והתינוק – להווייתנו
ולמהות הייחודית שלנו, אנחנו מסגלים לעצמנו התייחסות מנוכרת
ושיפוטית כלפי עצמנו.
כשיש חיבור של האדם לאנרגיה הפנימית שלו, מתלווה לזה חוויה של מלאות ואושר.
בא עם זה שקט ושמחה, וגם הכרת תודה גדולה.
לעומת זאת, כשאדם מנותק מעצמו הוא חווה תחושה של חסר וחסך, של ריק פנימי,
הוא חי בחוויה של "אין לי".
ואז הוא מנסה למלא את החסר בכל דרך אפשרית,
כי זה כואב לחיות בנתק מעצמך.
אם נסתכל על הפרסומות, שהן בבואה של התרבות הקפיטליסטית
החומרנית שאנחנו חיים בה, נראה שהן מנסות דרך קבע לגרום לכך
שנרגיש שחסר לנו משהו....אם יהיה לך הג'יפ החדש הזה – אז תרגיש
טעם של הצלחה וכוח מהו; אם תקני את המדיח החדש של x אז
תרגישי פינוק אמתי מהו, וכו' וכו'.
האושר תלוי, אם כן, במילוי של איזשהו צורך, והאדם תלוי במשהו חיצוני שימלא עבורו
את הצורך הזה. זוהי תורת ה"חסר".
"אין לי", חסר לי. ואם אתה חי בתחושה המתמדת הזו של חסר
פועל יוצא מידי של זה גם אומר :
א. שאתה לא מאושר (אף פעם).
ב. שה – "אקשן" האמתי מתרחש לעולם לא במקום שאתה נמצא בו,
ואם כן - אז בטח לא לך !
ומכאן תחושת הפספוס והתסכול, וההרגשה המכרסמת הזו שאתה כביכול כל הזמן
ליד החיים ולא חי אותם באמת...
למעשה מאמנים אותנו כל חיינו להביט החוצה ולדעת מי אנחנו
ע"י השוואה לאחרים סביבנו: כל צורת החינוך שלנו בנויה על
ציונים ותחרותיות.
התרבות המערבית ההישגית בנויה על ההנחה שהרצון שלנו להשתפר נובע מהחסר –
אני רוצה את מה שאין לי.
I want = I lack.
הפרדוקס אותו אני מגלה יותר ויותר הוא שדווקא כאשר אני חווה
"יש לי" וכאשר אני מלא ומאושר עם מה שיש לי – מגיע לי עוד...
המלאות זהו מצב שממגנט ומזמן אליו הרבה יותר מהמצב של החסר.
חוויית החסר מולידה צורך לפעול. ולשם כך היא נחוצה.
אנחנו פועלים בצורה נחושה ומגויסת כאשר אנחנו זקוקים
למשהו מאוד, וכאשר אין לנו ברירה.
אבל ברמה של ההוויה אדם שמחובר לעצמו תמיד מרגיש את חייו כשופעים ועשירים,
מלאים בקסם ופליאה. אנחנו מבורכים שעה – שעה ובכל רגע והיופי הוא עוצר נשימה.
"הרוח הגדולה דואגת לכל צרכיך", אומר הקלף האינדיאני.
ברובד העמוק ביותר המקום שנותן את תחושת המלאות
הוא אותו מקום שבו האדם יודע את עצמו כשייך וכאהוב,
ולא רק ע"י בני אדם, אלא גם ע"י מה שנותן לו חיים.
ואז, מחלת הרדיפה הזו שקודם לכן לא נתנה לך מנוח
משתנה לשמחה שקטה, ומלחמת ההישרדות האכזרית
מפנה את מקומה לים של חמלה.
