הכל בסדר

יום הזכרון לחללי מערכות ישראל,  28.4.2020

יש בתוכי מקום בפנים, שיודע.

פשוט יודע.

יודע שלא הכל אקראי ומקרי וחסר פשר.

יודע שהכל באמת באמת, בעומק, ולמרות הכאב העצום שיש בקיום שלנו כאן,

ולמרות הדברים האיומים והסבל הרב והעוול,

ולמרות ולמרות כל הבכי והשכול...

יודע משהו שאני אפילו לא תמיד מעיז לומר, גם לא לעצמי...

ש   הכל בסדר.

ולא בגלל שיש לנו מספיק כסף כרגע בבנק ושכולנו בריאים.

כי זה סוג אחד של בסדר.

לא.

יש איזה "בסדריות" שהיא מעבר לנסיבות ומעבר לתנאים ולמצב

הבריאות והבנק והאהבה שלי עכשיו.

יש איזשהו "בסדר" שנובע מחיבור למקום העמוק בתוכי,

למקום שאיננו מאוים ע"י המוות והחולי והאובדן.

וכשאני נגוע או נוגע במקום הזה, באמת "הכל בסדר".

מה מאפיין את המצב הזה ?

שקט עמוק, ונוכחות, ומלאות, ותחושה של משהו שהוא מעבר לרשימת המכולת

של הצרכים וההישגים שלי עכשיו, משהו שמחובר לסבא אפרים שמעולם לא פגשתי בגוף,

אך הוא איתי עכשיו.

משהו שמחובר לאהבה שלי את החיים ואת אשתי ואת ילדי.

משהו שיודע את ערכם של הדברים בחיי, מתוך יופיים הפנימי הייחודי והחד פעמי,

ומתוך העושר שהם נותנים לי.

משהו שיודע בדיוק מה נכון ומה לא,

מה אמיתי ומה שקרי.

ה"בסדריות" הזאת מאופיינת בהרגשה שאני חלק מרקמת החיים,

ויחד עם זה אני נותן ומביא אליה את הצבע והצורה הייחודית,

את הקול שלי, ואת המלים שרק אני יכול לשזור...

והוא מאופיין בחוויה של שייכות ואהבה גדולה, אהבה שלי אל,

ואהבה של אחרים אלי. מן חיבור חזק לרקמת החיים.

וגם – של הרצון להיות בשרות משהו שהוא גדול יותר ממני, ולתת לו ביטוי דרכי.

וההבנה אז, שגם כל אלה שאינם כאן איתנו בגופם –

גם הם כאן איכשהו, כלולים ברקמה הזו. לא, לא הלכו לאיבוד. לא נעלמו ודי.

גם כל אלה שהלכו מעמנו עדיין נמצאים כאן אתנו...

וליבם פועם בקרבנו, דרכנו.

ולמרות שהם שם, הם גם כאן.

ולבי עם כל אלה בינינו שחסרים כל כך את יקיריהם ואהוביהם.

ואני מרגיש את העצב והכאב והכובד של היום הזה כאן בישראל.

וכל מה שאני יכול לעשות זה לתת לזה מקום בתוכי.

לכבד את זה ולהוקיר ולהעריך.

ולחזור ולומר שוב את נדריי.

ולדעת שאת כל אלה שהלכו נשוב ונפגוש כנראה.

ומשם אני מביט בחייו של עמנואל לאור ויודע שהם מתגלים ונפתחים.

אני מביט בו באהדה ובחיבה, לעתים קרובות הוא מעורר בי צחוק של הנאה,

לעתים אני מריע לו, לעתים אני באמפטיה עם מצוקותיו, דאגותיו, ייסוריו, חולשותיו.

ואני יודע שכל מה שעלי לעשות זה לחזור ולהיות קרוב לשם, שוב ושוב ושוב...

למקום החמקמק הזה...

ולכן אני יודע - כל עוד אני קשוב, אגיב לנסיבות חיי בצורה המיטבית שאני יכול.

ומה עוד יכול אדם לעשות ?

והקול היודע ינחה אותי בבטחה

הביתה.