יחד ניצור מרחב קשוב ומכבד. ננשום, נקבל כלים לוויסות מערכת העצבים, נתרגל הקשבה אמפטית ודיבור מהלב. נפגוש את עצמנו במקומות פגיעים ועוצמתיים, נשתטה, נצחק ונשחק, נסכים לחפש ולקבל ריפוי. נעיז לאתגר את התפישות שלנו אודות גבריות ואודות עצמנו.
מבין הנושאים בהם נעסוק : זוגיות, אבהות, עבודה, המקום שלי בעולם, ועוד... שאלה : האם בזמן חרום, בתקופת מלחמה, מותר לו לאדם לתת לעצמו מעט חסד ?
ולהביא את עצמו למקום של האמפטיה, של הרגש ? ואני שואל : האם מותר לו לאדם שלא לעשות זאת ? וגם : האם שווה להסתכן ולפתוח את הלב ? האם זה שווה את הכאב ? אשתי אמרה משהו נפלא לפני כמה ימים – יש את הכאב של הלב הפתוח, ויש את הכאב של הלב הסגור. השאלה איזה משני אלה עדיף...
